שימבורסקה - נאום זוכת פרס הנובל

המשורר והעולם

שימבורסקה - נאום הנובל, שטוקהולם 7.12.1996

מפולנית: פרופ' רפי וייכרט

(מתוך הספר: "בשבח החלומות", הוצאת קשב לשירה)

נראה שהמשפט הראשון בנאום הוא תמיד הקשה ביותר. ובכן, הוא כבר מאחורַי... אבל אני מרגישה שגם המשפטים הבאים יהיו קשים — השלישי, החמישי, השישי, העשירי, עד האחרון — מפני שאני צריכה לדבּר על שירה. בנושא זה הִבּעתי את דעתי לעתים רחוקות ותמיד ליוותה אותי ההרגשה שהדברים אינם עולים יפה. על כן הרצאתי לא תתארך. חוסר שלמות נסבל יותר כשהוא מוגש במינונים קטנים.

המשורר בן־זמננו הוא ספקן וחשדן — ואולי בראש וראשונה — כלפי עצמו. הוא מצהיר בפומבי, באי־רצון, שהוא משורר — כאילו התבייש מעט בכך. אולם בתקופתנו הצעקנית קל יותר להודות במגרעות אישיוֹת, בתנאי שהן מוצגות בצורה מרשימה, מאשר במעלות, שכּן אלו חבויות עמוק יותר, ואין מאמינים בהן עד תום...

( ....)

השראה, תהיה אשר תהיה, נולדת מתוך "אינני יודע" מתמיד.

אין הרבה אנשים כאלה. רוב תושָבי כדור־הארץ עובדים לפרנסתם. הם עובדים, כי הם חייבים. הם אינם בוחרים בעבודתם מרצונם — נסיבות החיים קובעות את בחירתם. עבודה שאין אוהבים אותה, עבודה משעממת שמעריכים אותה רק מפני שאין היא נגישה לכל אדם, זו אחת ממצוקות האנוש הקשות ביותר. לא נראה כי במאות הבאות משהו בזה ישתנה לטובה.

ובכן, מוּתר לי לומר שאכן אני נוטלת מן המשוררים את המונופול על ההשראה, אך גם מונה אותם עם הקבוצה המצומצמת של בחירי הגורל.

בנקודה זו עשויים להתעורר ספקות בקרב המאזינים. רבּי־מרצחים, רודנים, קנאים, דמגוגים הנלחמים על השלטון בעזרת סיסמאות קולניות, גם הם אוהבים את עבודתם ועושים אותה בלהט רעיוני. נכון, אך הם "יודעים", ודי להם בידיעתם זו לתמיד. מעֵבר לה דבר אינו מעניין אותם, פן תיחלש עָצמת טיעוניהם.

כל ידע שאינו מוליד שאלות חדשות גוֹוע עד מהרה, מאבד את החום החיוני לחיים. ידוע לנו היטב מניסיון העבר וההווה עד כמה עלול הדבר, במקרים קיצוניים, להיות מסוכן לחברה האנושית.

על כן אני כל־כך מעריכה שתי מִלים קטנות: "אינני יודעת".

קטנות, אך עם כנפיים חזקות. הן מרחיבות את חיינו לכלל המחוזות שבקִרבֵּנו ואל המחוזות שבהם מצוי כדור־הארץ הזעיר שלנו.

( ... )

העולם — יהיו הדברים שנחשוב עליו אשר יהיו, חרדים מפני ממדיו העצומים ומחוסר האונים שלנו, ממורמרים מחמת אדישותו לסוגי סבל שונים, סבלם של בני אדם, בעלי חיים ואולי גם של צמחים, שהרי מניין לנו הוודאות שהצמחים אינם סובלים; יהיה אשר יהיה מה שנחשוב על מרחביו החדורים קרינת כוכבים, כוכבים שסביבם כבר החלו לגלות פלנטות, כבר מתות? עדיין מתות? לא ידוע; יהיה אשר יהיה מה שנֹאמר על התאטרון חסר הגבולות הזה, שאליו אמנם יש לנו כרטיס־כניסה שתוקפּו קצר עד לגיחוך, תָּחום בשני תאריכים מוחלטים; יהיה אשר יהיה מה שנחשוב על עולם זה — הוא מפליא.

אולם בתואר "מפליא" טמונה מלכודת לוגית כלשהי. מפליא אותנו דבר שחורג מנורמה מוּכּרת ומקובלת, מדבר מובן מאליו שאנחנו מורגלים בו. והרי עולם מובן מאליו כזה אינו בנמצא. פליאתנו קיימת מעצמה ואינה נובעת מהקבלה כלשהי.

אמנם בשפת היומיום שאינה מתעכבת להרהר בכל מִלה ומִלה, כולנו משתמשים בתארים: "עולם רגיל", "חיים רגילים", "השתלשלות עניינים רגילה", אולם בשפת השירה, שבּהּ שוקלים כל מִלה, אין דבר פשוט או רגיל. שום אבן ושום ענן שמעליה. שום יום ושום לילה שאחריו. ומעֵבר לכל אלה שום קיום שהוא בעולם הזה.

נראה שלמשוררים תהיה תמיד עבודה רבה.